יום שישי, 29 באוקטובר 2010

סאטירה סרטוריאלית

יש בלוג חדש בשכונה והוא משפריץ בוץ על בגדי המלך החדשים. קבלו את fuckyeahmenswear, טמבלר סאטירי אנונימי החורך בימים אלו את הרשת ומעורר סערה בקפלי הג'ינס. עד כדי כך שהאתר אייבי סטייל, אחד מקורבנות הציניות הטמבלרית הציע פרס כספי (סמלי כגודל הסערה...) לכל המגלה את שמו של הבלוגר אנונימי.

תקראו לזה זרם התודעה של אופנת גברי, שיירי תופעת ההיספטרים או אולי בעצם מדובר בריאקציה טבעית להתעסקות האובססיבית בשנים האחרונות בעולם הסטייל הגברי.
fuckyeahmenswear שולה דימויים משלל האתרים המוקדשים היום לעולם הסטייל הגברי (אתם הרי קוראים אחד כזה) ומעלה אותם עם טקסט נלווה, מין אסופה ארוכה של משפטים אסוציאטיביים משעשעים המתחברים לשירי הייקו ציניים.

יום רביעי, 27 באוקטובר 2010

מוזיקת הלבוש

מוסיקה, כותבים עורכי אברי גייד, היא יותר מצלילים. כל מוסיקאי שמופיע על במה מעצב לעצמו את סגנון הלבוש כחלק מהשפה האמנותית, מתאים את הנעליים לביטים ואת החליפה לסולו גיטרה.

בפרוייקט :אנסמבל: הסטייל של המוסיקה" מציג הבלוג סדרת פוסטרים של פריטי לבוש אייקונים של זמרים אגדיים, המזכירה לנו, בפסקול אקלקטי למדי, את המוזיקה של האופנה.


כובעי קקאו

התמונה הזו מזכירה לגרסונייר למה אנטוורפן היא עיר הקרובה לשלמות: הרי אופנה ושוקולד הולכים ביחד כברת דרך רבה ומתוקה ובעיר הנמל הבלגית מדובר בשילוב מנצח.
לכבוד תערוכת הכובעים של סטיבן ג'ונס, המוצגת בימים אלו במשכן המשובח של מוזיאון האופנה באנטוורפן, עיצב השוקולטייה דומיניק פרסון קולקציה מיוחדת של פרלינים בצורת כובע. עוד פרטים על הקולקציה ניתן למצוא בבלוג המוזיאון, אך בינתיים הגרסונייר מתגעגע לעננים פלאמים, לשוקולד כהה וחולם על ביקור בחנות הגברים החדשה של קוקודרילו.
(רעבים? עוד על הקשר הגרסוניירי בין אוכל לאופנה).

יום שלישי, 26 באוקטובר 2010

קולקצית קולאז'

אם אתם קוראים קבועים בגרסונייר את כבר בטח מכירים את הפרויקט הסרטוריאלי של סרגיי סביאטצ'נקו האמן הדני/אוקראיני ש"מתעד סביבו" אם נצוטט את עצמנו "את מהותו החמקמקה של הסטייל הגברי העכשווי ומתמקד בפרטים החבויים, אלה שעושים את הבגד ומרכיבים את זהות הלובש".

סרגיי ידידינו (והוא שמח כל פעם שכותבים עליו גם בעברית) חבר לאחרונה לאמן היפני/לונדוני נוריקו אוקאקו ויצר פרויקט וידיאו חדש שנקרא CLOSE UP AND PRIVATE IN MOTION. שלל עבודות האופנה של סרגיי מסונטזות לתוך יצירת וידיאו קולאז'ית בה הגרסונייר מרחף בעולם יפה ומלא סטייל.

CLOSE UP AND PRIVATE IN MOTION from Noriko Okaku on Vimeo.

יום ראשון, 24 באוקטובר 2010

פרפר ברלינאי

אדסור קרונן (Edsor Kronen) הוא מותג טקסטיל גרמני שנוסד ב-1909 על מנת לספק את הדרישה הרבה לעניבות ופפיונים איכותיים בתקופה המסוגננת של שנות ה-20 העליזות של ברלין.

מאה שנה ושתי מלחמות עולם אחרי, קרויצברג כבר שכונה אחות של פלורנטין, והמפעל המיתולוגי של אדסור קרונן חוזר לגדולתו תחת ניהול מבריק (החל מינואר השנה) של הנכד הפלמבוינט: ‎יאן‫-‬הנריק שטפר‫-‬שטוקה.

שטוקה ממשיך את מסורת עבודת היד המסורתית במפעל הברלינאי, תוך שימוש בחומרים איכותיים כקשמיר ומשי איטלקי לייצור עניבות, פפיונים וצעיפים לדור הרטרו-סרטרויאלי.
לאחרונה נראו באדסור קרונן גם פריטים נשיים כששטוקה מקפיד לשתף פעולה עם מותגים בינלאומיים ומקומיים כמו ווד ווד‫,‬ וונדרקינד ולה לה ברלין‫.‬ ועכשיו, כמה מילים מהוונדר-קינד:

יום שבת, 23 באוקטובר 2010

צ'אי בקרח

פרויקטים שמשלבים ארכיטקטורה ואופנה הם מסוג הדברים שהגרסוניירים מאוד מחבבים. בעולם אפשרי הם היו רוצים לשים צעיף, ללבוש ז'קט סתווי ולדהור על הווספה לראות את Building Fashion, מיזם שמצוות ארכיטקטים ומעצבי אופנה צעירים לסדרה של חמישה מיצבים שכוללים חנות פופ אפ וחלל תצוגה זמני מתחת להיי ליין שבמערב מנהטן. המעצבים, שלאף אחד מהם אין חנות עצמאית משלו, יקבלו הזדמנות לבטא את תפיסת העולם המותגית שלהם ואת התרגום שלה לחלל זמני ברחוב 24.

בין המעצבים בפרויקט אפשר היה כבר לבקר בחנות של
סיימון ספור (שעליו צריך פוסט נפרד), בבית התה שהקים חביב המדור והגרסונייר השבועי מר וואריס אהלווליה, ועכשיו אפשר לצלול למערת הקרח של ריצ'רד צ'אי, חלל מקלקר שבו מוצגת הקוקלציה לגברים ונשים של המעצב המוכשר.



אולי שווה לחכות קצת, כי המעצב הבא שהולך לקבל את החלל הוא סיקי אים, המעצב הקוריאני-גרמני שהגרסוניירים שמו עליו עין כבר מזמן.

יום חמישי, 21 באוקטובר 2010

אוכפים לוהטים

שנים לפני המצאת הסניקרס, נעלי הספורט האמריקאיות הקלאסיות היו נעלי האוכף (saddle shoes), בעיקר במשחקי טניס או סקווש (קוראי הבלוג המסורים יכולים לנחש שלצד הבדמינטון, אלה שלושת המשחקים שהגרסוניירים הכי אוהבים להתלבש אליהם). הנעליים, שנקראות גם "אוכף אוקספורד", היו עשויות מעור בשני גוונים (שחור ולבן הם שילוב קלאסי, אבל אפשר למצוא את הנעל בשילוב צבעים אחר), בגזרה דומה לזו של נעל האוקספורד.


משפחת קנדי בנעלי אוכף

הנעליים הפכו לפופולריות בשנות הארבעים והחמישים וזוהו עם תרבות הנעורים בגלל השילוב של המראה הספורטיבי והאלגנטי. מאוחר יותר הן הוחלפו בנעלי הספורט החדשות של שנות השבעים (ע"ע סניקרס), ועד השנים האחרונות נחשבו לנעליים ארכאיות חסרות ברק וזוהר. אבל כידוע, אמריקה החלה בשנים האחרונות להפוך כל קופסא בארון הנעליים שלה ולהחיות מחדש קלאסיקות שעד כה העלו אבק בחנויות וינטג' מאובקות. נעלי האוכף הן הבאות בתור.

יום רביעי, 20 באוקטובר 2010

הזיה של חורף

בבואם לעצב את בגדיו של הדאנדי הבריטי בעשור השני למאה הנוכחית, מנסים הואן סונג פארק וצ'אנג צ'אנג לי, בוגרים טריים מסנטרל סנט מרטין בלונדון, לחבר בין בדים קלאסים לעיצוב עכשווי. בדיוק כפי שקתדרלת סנט פול, הם אומרים, יושבת בצורה מוצלחת לצד גשר המילניום.

תמונה מהאתר של A.hallucination
A.hallucination הוא שם המותג של צמד המעצבים, שמבקשים לעצב בגדים עבור ‬גברים לונדונים, צעירים או מבוגרים, שאוהבים אופנה ומבחינתם 'לבוש ‎חכם' (באנגלית הביטוי נשמע נכון יותר ואולי הגיע הזמן לעברתו) הוא חלק מרכזי בחיים.
הגרסונייר היה שמח לפריטים רבים מקולקציית החורף הנוכחית של A.hallucination (ולחורף בכלל...) ומפרגן למעצבים צעירים שבאים לשנות את החוקים אחרי שלמדו אותם היטב.




יום שלישי, 19 באוקטובר 2010

ספיחס מילאנזי

גברים איטלקים, אולי שומרי הגביע הקדוש של הגנדרנות, מתייחסים לשיערם המטופח בחרדת שמפו ולא יוצאים מהבית לפני שכל שערה מונחת במקומה. אלא אם כן הם הולכים למספרה...
אז בפעם הבאה שאתם תקועים בלי ספר במילאנו, הגרסונייר מציע לבדוק את המלצת כתב Coolhunting למספרה חדשה הנקראת GUM. (על שם מה שמוכר במקומותינו כברילנטין והאין זה שם מצויין למספרה חדשה?).
חברו ביחד שלושה טאגים אפשריים: רטרו, וינטאג', אולד סקול, תוסיפו לזה סטייל מקומי ומיקום מוצלח בבירת האופנה האיטלקית ותקבלו מספרה מושקעת במיוחד או אולי בעצם מקדש (אפל ומסתורי) לשיער.

ספרות יפה

רשימות בסט-אוף בתחום הספרות נעדרות בדרך כלל שיפוטים סגנוניים שקשורים לסטייל ולאופנה, אבל רשימת עשרת הסופרים המתלבשים הטובים של בלוג flavorwire גרמה לגרסוניירים קצת נחת וסוף סוף הוכיחה שהפתגם don't judge a book by its cover לא תמיד נכון. להיפך. קחו את טום וולף (למעלה, בחליפה הלבנה, כמו שהוא לובש תמיד 1962), וויליאם בורוז (תמונה ראשונה למטה, ההיפסטר האמיתי והפדורה) ואוסקר ווילד (תמונה שניה למטה, אין צורך לפרט - כן?).

יום ראשון, 17 באוקטובר 2010

מועדון הג'נטלמנים - חיות אדם

חצי אדם חצי חיה

סיפור בראשית שנקרא בימים אלה בבתי הכנסת מתאר את המעבר מעירום לבגדים ומסמן את החטא הקדמון כסיבה המחוללת לאופנה בכלל. ההרמוניה המלאה עם הטבע השתבשה והפכה למאבק יומיומי לכיסוי והסתרה, שרק הדגישו את השבר שבין האדם ובין העולם הפראי הסובב אותם. לכאורה אותה מהות ג'נטלמנית חמקמקה, שחברי המועדון תרים אחריה, שוללת את החיבור עם הטבע ועולם החי. המלחמה העתיקה בין התרבות לטבע, שבה אנו משתדלים כל הזמן (חלקנו מצליחים יותר או פחות) לעדן את החיה שבתוכנו, מחייבת אותנו לבחור צדדים. במובנים מסויימים, התרבות הג'נטלמנית היא ניסיון חברתי להתגבר על הפרא שבתוכנו, תוך דחיית החייתיות והתרחקות מהאינסטינקט הטבעי.

אבל בכל זאת, הג'נטלמנים מאמינים כי ניתן למצוא את השביל המחבר בין עידון מנומס וויטאליות של עולם החי, במיוחד לנוכח העובדה המפתיע שדווקא הדנדיות, אותה עמדה טווסית ביחס לבגדים, היא הדבר הכי קרוב למה שלמדו הג'נטלמנים בשיעורי הטבע. הזכר בעולם החיות (ומחקים אותו יפה הבנים בבית הספר היסודי) הרבה יותר גנדרן ומסוגנן מהנקבה.
כמו דנדי אמיתי הזכרים מתקשטים כדי למשוך את תשומת לב המין היפה, עוטים על עצמם נוצות צבעוניות או פרוות מסמאות עיניים ויוצאים למחול החיזור, כמעט כמו חבריהם המודרניים בעולם האנושי. ממש כמו באירופה של ימי הביניים, כשלוחמים עטו נוצות על קסדות מתכת כדי לזהות את אויביהם או כשיצאו לדו קרב על נשים, כחלק מהפרוטוקול הג'נטלמני, לבושים בנוצות בצבעים מיוחדים (זוכרים את שלושת המוסקוטרים והנוצות שלכובעיהם?). מעניין לשים לב שדווקא הנוצה, שהיתה סמל גברי מובהק, הפכה כחלק מהמאבק לשיוייון זכויות לפריט נשי, והופקעה מהשלטון הזכרי.

אי אפשר כמובן להתעלם מהשילוב הנפוץ והקטלני בין בעלי החיים לאופנה. החיבור מגיע מכיוון פחות סימפטי ומציג לנו את קורבנות האופנה האמיתיים - החיות. יש כאלה שרק מסופרות ונגזזות עבור בגדינו היפים, ויש כאלה שמאבדות את עורן בשביל השיק האנושי. על פרוות, שכל עונה עושה רושם שזוכות לתחייה, מעדיפים הג'נטלמנים לשתוק. הם, שעדיין לא קראו את "לאכול חיות" של ספרן (וחוששים להתחיל לקרוא בו כי הם רחוקים מעט מלהכריז על עצמם כצמחונים אדוקים, למרות התאווה החודשית להמבורגר שותת דם), עדיין מתלבטים בענייני מוסר ואסתטיקה ויודעים שקישוט ופשע הולכים שלובי זרוע מאז ימי קדם.
דרך נוספת לחבר בין הטבע לאדם, בין החיה לגבר היא מסכת החיה, שגם היא עתיקת יומין ובעלת אינספור משמעויות. אם בימי קדם שימשה המסכה, (שבוראת למעשה את החיה הקדומה מינוטאור, חציה אדם חציה חיה), לביטוי מקסימלי של הדמויות בעלילה במהלך ההצגה, הרי שהיום בעולם הנוסטלגיה הדקדנטית שלנו מסכות (אמיתיות או וירטואליות) פועלות למימוש פנטזיה מוחשית. קחו את מופע ההוט קוטור האחרון של שאנל, כשקארל לגרפלד העלה את חיית המחמד שלו, הדוגמן בפטיסט ג'יאבקוני, במסכת אריה עצומה לסיבוב נצחון, או את המופע הקרניבלי של נשף המסכות לרגל יובל 90 למגזין ווג הצרפתי, שסימן את שיאו של שבוע האופנה בפריז בחודש האחרון.

חנות הפופ-אפ של קיצונה בלונדון השבוע
לכן בעלי החיים הם לא רק ממשות פראית בעולם הטבע אלא גם סמל שמשמש בעולם האופנה ככלי מרכזי במכירת מותגים ורעיונות. מהקרוקודיל של לקוסט, לסוס של ג'ורדש, מבעל הקרניים של אברקומבי, לעכברוש של מארק ג'ייקובס ולשועלים של בית קיצונה ושל אי.טאוץ מותג הג'טלמנים המחודש מרחוב סאביל בלונדון - כולם מתקשטים בחיות והופכים את ה"טבעי" לסמלם המסחרי.

ובכלל, מדי שנה וכל עונה מגיחים לעולם האופנה בעלי חיים חדשים וכובשים בסערה, כמו בתהליך אבולוציוני שרירותי, את תפקיד החיה הדומיננטית שבמודה. הדפסי סוסים בשעטה הפכו לציפורים במעופן, נמרים מדלגים פינו מקומם לאיילים בנופים צפוניים. העונה, למשל, נראה הינשוף כחיית הצייטגייסט הנכונה, כשסכנה רצינית אורבת לו מדמותו של הפרפר, העומד לרשת את מקומו (שמתם לב לג'ורג' קלוני בסרט "האמריקאי" של אנטון קורביין שמכונה "סניור פרפלה", מר פרפר? זהו אולי הכוכב השני שזוכה לכינוי החרקי, אחרי סטיב מקווין ב"פפילון").

קלוני מתפרפר
מלבדם נכנסו לקנון דוגמאות טקסטיל חייתיות שלעולם לא יצאו מהאופנה: דוגמת אידרת הדג ("הרינגבון") או דוגמת שן הכלב ("טוס האונד"), שכל עונה קרה מככבים על בדים חורפיים ובדים צמריים, ואי אפשר לשכוח את דוגמאות התנין, הדפסי הנמרים או פסי הזברה, שעושים דרכם לאקססוריז הגבריים בתיקים, נעליים, מעילים וכובעים.


מהצד השני, הג'נטלמנים שמים לב שציידים הפכו לדמויות איקוניות ומעוררות השראה. אמריקה מלאה בימים אלה בתחייה של חברות ציד ותרבות הפנאי (איך אפשר לקרוא לציד "תרבות", הם תמהים), כשהצייד, על מעילי הצמר שלו, נעלי ההליכה ומגפי הבוץ, הווסטים והדוגמאות המשובצות שמככבים בבגדים שלו - כולם עושים דרכם מקטלוגים של חברות אופנה נשכחות במערב ארצות הברית למסלולים ומגזיני הכרום של הערים הגדולות ביבשת. מ"אנג'ינרג גרמנטס" לפילסון ולחברות כמו אל.אל בין - חברות אופנה משרטטות את הגבר העירוני כצייד מודרני, ששלל האביזרים והבגדים שעומדים לרשותו כמו לקוחים מהעולם הישן. המשבר הכלכלי שפרץ שם, יחד עם חוסר הוודאות החברתית, הפכו את הגבר לצייד שיקי בעולם פראי ואכזר, שנעדר חמלה ורכות אנושיים ודורש בגדים עמידים, נוחים וחזקים.

הג'נטלמנים עומדים מבולבלים כמו חיה שהגיעה לטריטוריה לא מוכרת, ומנסים לנסח שוב את יחסם לעולם הפראי שלצידם. מי למשל מבטא יותר מכל בעל חיים אחר את ערכי הג'נטלמניות בטבע? אולי בכלל זהו הפיל, החיה היחידה שהג'טלמנים ישלחו לה הזמנה להכנס למועדון, מבלי להעליב את הינשוף, כי כמו שאמר חוקר הטבע הצרפתי ז'ורז'-לואי דה בופון: "אם החיות לא היו קיימות הטבע האנושי היה הרבה יותר קשה להבנה".