זהו, גם הגרסוניירים נכנעו ולא יכלו שלא לכתוב גם הם על אחת התופעות היותר שכיחות במחוזותינו - החתונה. "
מועדון הג'נטלמנים" - גרסת דירת הרווקים שלובשת לבן:
הג'נטלמנים לא מוזמנים להרבה חתונות, תודה לאל, אבל הם לא יכולים לא לתת את דעתם על אחד מסוגי האירועים הכי נפוצים – והכי נפיצים סגנונית – המתרחשים בחודשים אלו. ב
אחד מסיוריהם האחרונים בחנות לבגדי גברים בדרום עירם שמעו הג'נטלמנים ממנהל החנות שהוא מכר באותו יום שישי לא פחות מ-250 חליפות! אמנם זה היה בל"ג בעומר, אבל תרועת החצוצרות המבשרת את בוא עונת החתונות הספיקה כבר להחריש את אוזניהם.
הרי החליפות הללו, שלא נותר אלא לקוות כי הן במידת החתנים ולא החותנות, תילבשנה קרוב לוודאי פעם אחת בלבד בחייו של כל חתן. הג'נטלמנים כבר כתבו בצער על החליפה היחידה בארון של הגבר הישראלי הממוצע, שלרוב נקנית אך ורק לצורך החתונה ובדרך כלל נבחרת על ידי הכלה העתידית, אמא או החברה הטובה. אבל גם אם הג'נטלמנים לא התחתנו אף פעם, וכבר לא מקבלים, כאמור, הרבה הזמנות, עדיין מסקרן אותם לבחון את הטקס שיכול להיות הרומנטי בחיינו, שמחייב קוד לבוש קפדני, אפילו אם הוא פחות נוקשה מהקוד הרשמי בארצות שמעבר לים.
טום פורד בדרך לחתונה של חברים
שם הרי מדובר בסאגה מסובכת. הקוד הוא תלוי קירבה, תפקיד בחתונה, מיקום וזמן האירוע, ובעיקר מעמד. ה"Black Tie" (אימת כל מתחתן ומוזמניו, שצריכים לקנות טוקסידו מהודר) או אפילו הקז'ואל (שהגדרתו מטושטשת כמו חתן אחרי כמה דרינקים) הם קודי לבוש מסובכים ולא רלבנטיים.
ילדים בחתונה של בלוגרים שכנים
בהשוואה לאלה, חתונות ישראליות הן טאבולה ראסה שהיה אפשר לבנות עליה לוק נכון, עם פריטים מוצלחים שישמשו לאורך שנים – אלמלא המציאות המבעיתה שנגלתה לג'נטלמנים מביקורים מעטים בחתונות של אחרים: מצד אחד, חתנים בטי-שירט שמפחדים להיות "אלגנטיים יותר מדי" וגורמים למוזמנים להרגיש שנקלעו למסיבה בתיכון מקומי. מצד שני, החתנים בתחפושת, אלה שבוחרים להופיע בחליפה גדולה למידותיהם, או כזו עם טוויסט לא נחוץ, צווארונים מחודדים שיכולים להוציא לאורחים עין, מכנסיים מבדי פוליאסטר או דקרון, שסובלים מקוצר נשימה, או נעליים שהיה עדיף לו נשארו, כמו אלה של סינדרלה, על מדרגות אולם הנשפים. יש גם כאלה שמתאימים את גון העניבה לצבע שמלת הכלה, כאלה שמתאימים את המראה הכללי לזה של רב המלצרים, ולא נשכח את בעלי החליפות בגוני הפסטל.
הג'נטלמנים מרגישים כה מנותקים מהמוסד המדובר, עד שסירבו להאמין לסיפור הבא: חתנים מקומיים, שמיד בתום טקס החופה מתקשים לשאת את עול החליפה והחולצה המכופתרת, עוברים ל"אזרחי" ונשארים רק בטי-שירט, שעליה מודפס (הג'נטלמנים מצטטים): "זו בשמלה הלבנה היא אשתי". אולי הגיעה העת להלביש את הכלה בטי-שירט דומה, שעליה יהיה כתוב: "זה שלא לא יודע להתלבש הוא בעלי".
הג'נטלמנים, גם אם הם לא מאמינים בחתונות, יודעים שאת לבוש החתונה שלהם הם מעדיפים אלגנטי ונינוח. יום החתונה, כך הם מאמינים, הוא דווקא יום שבו מותר להיות גנדרן, וזו אחת ההזדמנויות היחידות בחיים לעשות את הדברים שאף פעם לא מעיזים לעשות (ולקבל החזר כספי על בזבזנות חסרת גבולות, יש לקוות).
אבל אם כבר הולכים על חליפה, הכלל צריך להיות דומה לזה של תחפושת טובה בפורים: התלבושת חייבת להיות קרובה לאישיותו של הלובש אותה ובדיאלוג עם מי שהוא באמת. לכל אלה שצריכים עוד כמה הנחיות (כאן אמא לא יכולה לעזור) אפשר להמליץ על האופציה הקלאסית: מכנסיים וז'קט תואם בצבעים נייטרליים, שיהיו במידה קרובה למידותיו של הלובש אותם ושיהיו חפים מקשקושים והתחכמויות. את הטאץ' האישי אפשר להוסיף בפריטים שהג'נטלמנים אוהבים לאהוב, האקססוריז הסמויים מן העין: עניבת פרפר או עניבה צרה, מטפחת בכיס, פרח בדש ונעליים מגניבות (אך לא יותר מדי).
בשעה שכולם בדרכם לאיזשהו אירוע, יושבים הג'נטלמנים בקפה השכונתי שלהם ורואים נהגים בחליפות לבנות נוסעים בג'יפים שכורים בדרך לצילומי קיטש בשדרה או בנמל בשקיעה, ולצדם קבליסטים בלבן, שמברכים את השבת לשלום. מכל גינוני הטקסים הללו הם מחבבים בעיקר את הצבע הלבן, שמדי קיץ עושה קאמבק עונתי שנראה תמיד רלבנטי – בריביירה הצרפתית, בחופי ההמפטונז או בבן יהודה שטראסה.
במסורת היהודית הלבן מקושר כמובן לאידיאל הטוהר, מכיוון שאינו דורש לעצמו כלום. לעומתו האגו של האדם, שדורש לעצמו את הכל, מסומל בשחור, גם הוא צבע אהוב על הג'נטלמן, שמתנחם בעובדה שכולם מסכימים שזה צבע מרזה ומזכיר שבימים אלו מוצגת תערוכה מרגשת על אופנה בשחור באנטוורפן.
מיסייה דלון, אורח כבוד בחתונה
אבל כדי לא לסטות מהנושא מפנים הג'נטלמנים את תשומת הלב למקורות המושג "
חתונה לבנה", מטבע לשון שנולד בימי המלכה ויקטוריה, שבטקס נישואיה לנסיך אלברט לבשה לבן והפכה מודל לחיקוי בחוגי האצולה. אגב, הנסיך לבש באותו אירוע את החליפה הצבאית שלו, וכמוהו עשה גם הנסיך רנייה כשהתחתן עם גרייס קלי ב-1956. כולם מדברים עד היום על השמלה של גרייס, אבל אף אחד לא מזכיר את העובדה שהנסיך רנייה עיצב בעצמו את מדי החתן בסגנון נפוליאוני.
מזל שהיתה גם מסיבה אחר כך
כדי לא לקלקל את שמחת החג נתעלם מהעובדה שכשבילי איידול שר על
חתונה לבנה, הוא דיבר על התמכרות להרואין. לא נרחיב גם על המושג הצרפתי המקביל, שמציין חתונה לצורכי נוחות, ולא על חתונת לבנדר, שנועדה להסתיר את ההומוסקסואליות של אחד מבני הזוג המתחתן (מצ'ייקובסקי עד רוק האדסון).
כדי לא להתיישר לגמרי עם המקהלה שמהללת את המוסד הכושל הזה (לפחות סטטיסטית), ומצד שני לא להתעלם מחגיגיותו של הטקס (הג'נטלמנים מודים שבכמה כאלה גם הם הזילו דמעה), הם ישרטטו אירוע ג'נטלמני, שבו החתן ילבש מדי מרג'יאלה לבנים, יענוב עניבת דיור שחורה ודקה, יתחוב לכיס הז'קט מטפחת לבנה רקומה, יחבוש כובע פנמה, יענוד טבעת נישואין פשוטה מזהב או מכסף, ינעל
אולסטאר מסוידות לבן (בעיצוב האמן
טרנס קוֹו, שביום חתונתו עם בחיר לבו
לבש שמלת כלה לבנה) ואולי גם יגרוב גרבי קשמיר, כדי לא לחטוף רגליים קרות.
טרנס קו בלבן וטרנס קו בבגדי כלה עם בחיר ליבו
תמונות מהתערוכה
חולצה: Dunderdon
רשומות
