יום חמישי, 30 ביולי 2009

הגרסונייר השבועי: ג'ראלד מרפי

לכבוד תחילת אוגוסט, החודש הרשמי בו יוצאים לחופשה המסורתית ברחבי העולם המערבי, הגרסוניירים מורידים את כובע הפנמה שלהם בפני ג'ראלד מרפי: אמן, איש חברה, מי שיחד עם אשתו שרה הגדיר מהם ה'חיים היפים' וששימש (שוב, איתה) השראה ליצירות רבות שהנציחו את "הדור האבוד" של שנות העשרים של המאה הקודמת, הגדולה והמפורסמת שבהן היא ספרו של סקוט פיצ'רלד "ענוג הוא הלילה".
"היה היו פעם נסיך ונסיכה", כותב עליהם הסופר דונאלד אוגדן סטיוארט, "שניהם היו יפים ועשירים ולהם שלושה ילדים מקסימים. הם אהבו זה את זו, הם נהנו זה בחברתו של זו, והיתה להם היכולת להפוך את החיים שלהם ושל בני המזל שסבבו אותם - ליפים ומספקים".
משמאל: ג'ראלד מרפי, ג'ני קרפנטר, קול פורטר ושרה מרפי, ונציה 1923
ג'ראלד מרפי נולד ב-1888 למשפחה עשירה של סוחרי עור, למד בייל (שם התחבר עם קול פורטר ונבחר לג'נטלמן של השנה ולגבר המתלבש הטוב בכיתה) ופגש את שרה וויבורג (שהיתה מבוגרת ממנו בחמש שנים). הם התארסו ב-1915 ומאוחר יותר התחתנו, למורת רוחם של הוריה. אחרי ששירת בחיל האוויר במלחמת העולם הראשונה, הוא חזר לאמריקה ויחד עם שרה ושלושת ילדיהם היגרו לפריז. שם הם התרועעו עם אנשים כמו ג'וייס, מירו, מאן ריי, סטרווינסקי, המינגווי, בקט, ברנקוזי, פיצ'רלד ואחרים. מרפי היה מודרניסט בתפיסה שלו, כמו בסטייל שהוא אימץ לעצמו: קווים נקיים של חליפות עשויות היטב, רגישות לצבע ופשטות אסתטית. כך למשל, הוא שנא את הרעיון של כיסים תפוחים ומלאים ונהג ללכת עם תיק מעטפה קטן מעור, או לעטוף כמה פריטים הכרחים בבד יקר ולשים מתחת לזרועו.
"וילה אמריקה" - ג'ראלד מרפי
הדירה בפריז היתה מודרנית ומיוחדת, אבל מה שהפך את המרפים למרכז חברתי ואמנותי, היה מה שהם קראו לו "וילה אמריקה" באנטיב שבריביירה הצרפתית. העיר, שעד לאותה תקופה נחשבה עיר קייט חורפית, היתה נטושה רוב חודשי הקיץ, והיו אלה המרפים שהפכו אותה למה שהיא: עיר קייט קיצית אופנתית, בוהמיינית ומשוחררת, שממגנטת אליה את כל מי שהיה משהו ברפובליקה הצרפתית וביבשת בכלל.
ג'ראלד מרפי ופבלו פיקאסו
ג'ראלד מרפי, ש"תמיד הפך למקומי בכל מקום אליו הוא הגיע", כמו שאמר עליו חבר אחד, אימץ את מה שלימים הפך להיות המדים של הריביירה: חולצות מלחים, נעלי אספדריל וכובעי דייגים. הוא אהב לקחת בגדים שנחשבו פונקציונליים בלבד, כמעט בגדי עבודה, ולהפוך אותם לבגדים יומיומיים שלו. אחת מאורחות "וילה אמריקה" אמרה עליו: "הוא קנה מלא בגדים עם פסים וחילק אותם לאורחים שלו... זו היתה ההזדמנות של ג'ראלד למזג את שתי אהובתיו: אורחים ואופנה". באותה נשימה, המרפים גם הפכו את השיזוף לחלק לגיטימי מאופנת הנופש. הוא צייר, התרועע עם אנשים וחברים כל הזמן, פתח את המלון היחד בעיר שהיה נטוש בתקופת הקיץ וניסה לחיות חיים משוחררים ומהנים. "הייתי דנדי" הוא אמר לקלווין טומקינס, מחבר הביוגרפיה שלהם, "אהבתי בגדים שהיו חכמים, בלי שאבין באופנה או בסטייל, והתלבשתי כמו שרציתי. תמיד".
ג'ראלד ושרה מרפי
הבית של המרפים היה מקום מפגש לכל החברים/אמנים/יוצרים שהקיפו אותם, ושם צייר מרפי בין השנים 1921-1929 את הקולאז'ים המפורסמים שלו, שהיו אולי בין ציורי הפופ הראשונים בעולם. 7 ציורים נשארו ממכלול יצירותיו, בעיקר כי הוא היה אדיש ליצירות שלו עצמו, שאבדו במהלך השנים (תערוכה נודדת בשנה שעברה בארה"ב תיעדה את עבודות אלו ונקראה "Making It New: The Art and Style of Sara & Gerald Murphy” ).
"קוקטייל" - ג'ראלד מרפי
ג'ראלד מרפי מקבל את תואר הגרסונייר לא רק בגלל כל אלה, אלא בגלל היותו אחד הראשונים שהפכו את החיים שלהם ליצירה שלמה, אסתטית ויפה. גם אם חייהם של הזוג מרפי היו מרוצפים בקשיים ובטרגדיות (בעיקר סביב מותם של שני ילדיהם בשנות השלושים של המאה הקודמת), הצליחו השניים לחגוג את החיים ולהעניק אושר ויופי לסובבים אותם. נדמה שהמילה הכה משומשת "לייף סטייל", היתה בשביל מרפי תורה גדולה, שכללה מפגשים חברתיים ותרבותיים, חגיגה של הטבע ושל עיר, אהבה אמיתית לאמנות, לאופנה, לאוכל ולאהבה. לא לחינם קרא קלווין טוקינס לביוגרפיה שלהם "Living Well is the Best Revenge", ואמר: "אלה שהיו קרובים לבני הזוג מרפי חשבו שהיה זה בלתי אפשרי לתאר את האיכות המיוחדת של החיים שלהם ואת הקסם שהם הילכו על חבריהם".

6 תגובות:

Tali אמר/ה...

שלום גברברים
לא יכולתי להתעלם מן התמונה של מרפי ופיקאסו בבגדי הים ה-הו כה יפים שלהם. זה מחזיר אותי לשאלה שגרסונייר ביישן ביקש שאשאל אתכם עבורו.
איזה בגד ים צריך גרסונייר ללבוש? בלבנט שלנו עושה רושם שזו שאלה שמצריכה פתרון מיידי.
תודה
טלי :-)

אנונימי אמר/ה...

החיים אכן כיפיים יותר למי שנולד עשיר ולא צריך להתעסק בזוטות כגון עבודה, הישרדות ופרנסה.
לזכותם ייאמר שלא חסרים אנשים שיש להם הרבה כסף ועדיין לא יודעים להינות מהחיים.

גרסונייר1 אמר/ה...

ושוב הדיון נסוב על עושר וכסף. במקרה הזה אני חושב שזה לא רלבנטי. אמנם שניהם נולדו עם כסף, אבל שרה וג'ראלד חיו חיים יפים ששניהם יצרו, והיו מבוססים על אהבה, אמנות, אירוח ועוד הרבה דברים שגם הרבה מאוד כסף לא יכול היה לקנות. אז נכון שחייהם היו נוחים כלכלית, אבל לדעת לחיות נכון הוא כישרון שלא הרבה אנשים ניחנו בו, ונדמה לי שהזוג מרפי פיתח לדרגת שלמות. למה לא לחגוג את הדברים האלה ולהתעכב על עניינים פחות מעניינים כמו חשבון הבנק של אבא שלהם? קצת תמוהה בעיני, בעיקר בפוסט הזה.

גרסונייר1 אמר/ה...

וטלי, לשאלתך - עד שנבוא עם תשובה מספקת, הנה הצצה להתפתחות ההיסטורית של בגדי הים:
http://www.guardian.co.uk/sport/gallery/2009/jul/29/swim-suits-supersuits-history-michael-phelps

וכמו כן, אני ממליץ ללכת לחנות של אמריקן אפארל הקרובה ולבדוק שם את היצע בגדי הים. הם חמודים, עם קריצה וינטג'ית לא רעה.

אנונימי אמר/ה...

מסכים אתך גרסוניהו. בגלל זה כתבתי את המשפט השני.

ענבל אמר/ה...

וואו, לחלק לאורחים בגדים (עם פסים!) זו אחת ממחוות האירוח הכי מקסימות ששמעתי עליהן. יכול להיות שגם ז'יל וג'ים (וקתרין) היו חברים שלהם?
http://www.flickr.com/photos/97041449@N00/27562146